<h1>ערוך</h1>
<h2>דף ב.</h2>
נזיק, נזיח, פזיח — כבר פירשנו בע' חרף.
<b>הערוך ערך נזיק</b>
<h2>דף ג.</h2>
הריני מסלסל... הריני נזיר. גמ', ממאי דהאי סלסול שערה הוא, כדאמרה ליה אמתא דבי ר' לההוא גברא, עד מתי אתה מסלסל בשערך — מפורש בע' חלגלוגות.
<b>הערוך ערך סלסלגא</b>
הריני מכלכל. גמ', ממאי דהדין כלכול שערא הוא, כדתנן ר' יהודה אומר, סיד כדי לסוד כלכל.
<b>הערוך ערך כלכלגא</b>
בת צידעא — פי' כשהאשה קולעת שערה כולן משיירת ממנו דבר מועט בין אזניה לפדחתה כנגד צדעיה ומביאה סיד טרוף כשהוא חבוט וטחה אותו שער ואינה קולעת אותו אלא מטילה אותו כנגד פניה, זה עושה בת עניים, אבל עשירה שורקתו בבשמים בשמן טוב שיתחברו שערות זו בזו ולא תהיינה כאבילות ויתיפו.
<b>הערוך ערך בת צידעא</b>
<h2>דף ד.</h2>
אכל דבילה קעילית ושתה דבש או חלב ונכנס למקדש — חייב — פי' קעילה מקום כדכתיב "היסגרוני בעלי קעילה" (ש"א כ"ג, י"א).
<b>הערוך ערך קעילהגב</b>
<h2>דף ד:</h2>
ודילמא גירדויי גרדי בהון והוא לא נגע בהון — פי' היה מבקע ראשם בראש הלחי ומושך ידו ואינו נוגע בהן.
<b>הערוך ערך גרדגא</b>
<h2>דף ה.</h2>
האי גזירה שוה משום כובד גמירי לה, ושני ימים לא איכא כובד — פי' האי גזירה שוה דילפינן הכא ימים דאבשלום מימים דבתי ערי חומה ואמינא י"ב חודש, משום דאבשלום כתיב "כי כבד עליו וגלחו" (ש"ב י"ד, כ"ו) הילכך לא מצינן למימר שני ימים דבשני ימים ליכא כובד.
<b>הערוך ערך כבדגה</b>
<h2>דף ז.</h2>
וליהוי כל אוונא ואוונא — פי' מקום ששם שומרי הדרכים ומוכרי חפצים.
<b>הערוך ערך אוון</b>
<h2>דף ח:</h2>
הריני נזיר כמנין הילקטי קיץ.
<b>הערוך ערך הלקטגב</b>
הריני נזיר כמנין הילקטי קייץ ומנין שבילי שמיטה — פי' הילקטי — היינו קציעות, כלומר כשמפרשין התאנים בשדה ליבשן בחמה הם הרבה ועושין להן שבילין הרבה שהולך בהן כדי להפכן ואין חשבון לאותן שבילי קייץ, וכן נמי אם אמר כמנין שבילי שמיטה אין חשבון לאותן שבילין לפי שבשנת שמיטה אדם פורץ גדר שדהו וכרמו ועושה אותו הפקר וכל אדם נכנס בהם וכל צד שרוצה עושה שביל ונכנס.
<b>הערוך ערך שביל</b>
<b>סומכוס אמר], הינא אחת — פי' בל"י קורין לאחת — הינא, ב' — דיו, ג' — טריאה, ד' — טיטרא, ה' — פינטי, וכן פינה בל"י גוניאה וכשרוצה לומר בית זה ג' פינות יאמר טריגון פי' שלשה — טריאה, פינה — גון. [הערוך ערך הןגג</b>
הן — אחת, דיגון — שתים, טריגון — שלש, טטריגון — ארבע, פינטיגון — חמש.
<b>הערוך ערך דגון</b>
טטרגון — כבר פירשנו בע' דגון.
<b>הערוך ערך טטרגון</b>
פנטיגון — חמש — עיי' בע' הין.
<b>הערוך ערך פנטיגון</b>
בית עיגול — דיגון — פי' סגלגל ככבשן שאין לו פינות.
<b>הערוך ערך עגלגג</b>
בית עגול — דגון, טריגון, טטרגון, פינטיגון וכו' פי' בית שיש לו ב' כתלים שמו דיגון, ג' כתלים שמו טריגון, ה' כתלים שמו פנטיגון. ד' כמנהג הבתים שמו טטרגון.
<b>הערוך ערך טרגון</b>
<h2>דף ט.</h2>
הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילות — פי' כשהתאנים לחים כותשין אותן במכתשת ומעמלין אותן בידים ועושין מהן כעיגולי פת, ועוד מפורש בע' גרוגרת. "ותאמר להם התאינה החדלתי את מתקי ואת תנובתי הטובה" (שופטים ט', י"א) תרג' ואמרת להון תאינתא הא שבקית ית חוליי וית דבילתי שפירתא. "אספו יין וקיץ" (ירמיה מ', י') תרג' כנשו חמרא ודבילה.
<b>הערוך ערך דבלגא</b>
<h2>דף י.</h2>
מישתעיא — "את מספר החלום ואת שברו" (שופטים ז', ט"ז) תרג' ית שועית חלמא וית פשריה. "את האיש ואת שיחו" (מ"ב ט', י"א).
<b>הערוך ערך שעגב</b>
<h2>דף י:</h2>
ב"ש סברי תורפיה דהאי גברא — פי' עיקר דעתו של זה האיש כמו תורף של כתב שהוא עיקר. פ"א, גלוי דעתו של אדם אם לא עמדה.
<b>הערוך ערך תרףגא</b>
<h2>דף יג.</h2>
רבי יהודה דכרי הוא, דאמר, ספק נזירות להקל — בפ' ואלו מותרין בגמ' סתם נדרים (י"ט, לעיל ח' ע"א) הריני נזיר אם יש בכרי הזה מאה כור והלך ומצאו שנגנב או שאבד רבי יהודה מתיר.
<b>הערוך ערך כרגיב</b>
<h2>דף טז:</h2>
מדחין בה אליבא דבר פדא ורב מתנא — כלומר זה מדחה קושיא של זה, וזה מדחה קושיא של זה.
<b>הערוך ערך דחגב</b>
<h2>דף כ:</h2>
א"ל, תוב לא שבקת רווחא (לתלמודא) [לתלמידא].
<b>הערוך ערך תלמיד</b>
<h2>דף כא:</h2>
איבעיא להו בעל מיעקר עקר או מיגז גייז — פי' מיעקר עקר מעיקרא, או מיחתך חתיך מהשתא.
<b>הערוך ערך גזגג</b>
<h2>דף כב:</h2>
הרי עלי כבשר זבחי שלמים מהו, כי מתפיש איניש בעיקרא מתפיש או דילמא בצנפא מתפיש, — פי' בעיקרא בשורש והיינו קודם שנזרק הדם, בצנפא — בענף. "בראש אמיר" (ישעיה י"ז, ו') תרג' בריש צנפא, והיינו לאחר שנזרק הדם. ס"א, בצננא — פי' בעיקרא קודם שנזרק הדם שאסור באכילה ובהנאה, וכן נמי האי בשר חולין בצננא כמו שהן בסוף לאחר זריקה דמותר באכילה, אף האי נמי מותר באכילה, וצננא לשון צונן הוא כדבר שהוא חם לכתחלה כלומר חם ואסור ומצטנן ומותר.
<b>הערוך ערך צנףגא</b>
<h2>דף כג.</h2>
"אשה הפרם וה' יסלח לה"' (במדבר ל', י"ג) באשה שהפר לה בעלה
<b>והיא לא ידעה] הכתוב מדבר שהיא צריכה כפרה וסליחה. וכשהיה מגיע ר"ע אצל פסוק זה היה בוכה וכו' כיוצא בדבר אתה אומר "ולא ידע ואשם ונשא עונו" (ויקרא ה', י"ז), ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר טלה ועלה בידו בשר חזיר כתיב ונשא עונו וכו'. [הערוך ערך איש</b>
איסי בן יהודה אומר, "והוא לא ידע ואשם ונשא עונו"... על דבר זה ידוו כל הדווין וכו'.
<b>הערוך ערך הוא</b>
"כי ישרים דרכי ה"' וגו' מסקנא משל ללוט ושתי בנותיו הן נתכוונו לשם מצוה — צדיקים ילכו בם, הוא שנתכוון לשם עבירה — ופושעים יכשלו בם.
<b>הערוך ערך ישר</b>
תני משום ר' יוסי בן חוני, מפני מה נקוד על ו' שבבקומה של בכירה (בראשית י"ט, ל"ג) לומר שבשכבה לא ידע ובקומה ידע. מאי הוה ליה למעבד, מאי דהוה הוה, נפקא מינה, דלפניא אחרינא לא איבעי ליה למשתי חמרא — ובילמדנו אתה עובר היום (בתנחומא דברים ליתא רק בילקוט וירא רמז פ"ו) "ותהרין שתי בנות לוט מאביהן" (בראשית י"ט, ל"ו) מהו מאביהן, אלא שמאביהן היה הדבר, ראה מה כתיב "ולא ידע בשכבה ובקומה" (שם ל"ג) ובקומה נקוד, למה, שהיה שכור מאמש אבל בלילה פג יינו והרגיש בה, לפיכך ובקומה נקוד, מפני כך הוא מתפרסם.
<b>הערוך ערך וו</b>
<h2>דף כו:</h2>
סוור של קורות — פי' מוכרי העצים והקורות מתקנין אותן אחד על אחד סדורים שלא יתעקמו. ס"א, צבר של קורות — פי' קורות צבורות זו על זו.
<b>הערוך ערך סוור</b>
<h2>דף כח:</h2>
ת"ק סבר אפשר בפיאה נכרית, ורבי סבר פאה נכרית איידי דזהמא לא ניחא ליה — פי' אשה שאין לה רוב שיער לוקחת שיער מנשים אחרות ומשימה על ראשה שנראה כמו שהוא שערה.
<b>הערוך ערך פיאהגא</b>
דזוהמא — "חלאתה בה" (יחזקאל כ"ד, ו') תרג' דזיהמותא ביה.
<b>הערוך ערך זהם</b>
<h2>דף כט.</h2>
הקפת כל הראש מדרבנן.
<b>הערוך ערך קףגב</b>
והתניא, ר' יוסי בר ר' חנינא אומר, מנין לחטאת העוף שהיא באה על הספק שאינה נאכלת, ת"ל "והזב את זובו לזכר ולנקבה" (ויקרא ט"ו, ל"ג), מה זכר מביא קרבן על הודאי — אף נקבה מביאה קרבן על הודאי וכו' — פי' אדם ששגג באחד מחייבי כריתות ונודע לו — חייב חטאת כשבה או שעירה, ואם לא נודע לו ודאי, חייב איל בכסף שקלים לאשם, ואיל וכבש מין אחד הן, אף נקבה כשהיא יולדת ודאי מביאה שתי תורים או שני בני יונה, וכן כשהיא זבה ודאי מביאה ב' תורים או ב' בני יונה אחד לחטאת וא' לעולה, וכשהיא ספק יולדת כגון ספק רוח הפילה או נפל הפילה או ספק זבה מביאה עוף, ותנן בריש כריתות (ב' ע"א) על ל"ו כריתות מי שעובר על אחת מהן חייב על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ועל לא הודע לו אשם תלוי. אי מה זכר מביא אשם תלוי ונאכל אף נקבה חטאת העוף שמביאה על הספק נאכל, לא, אם אמרת בזכר שכן איסור אחד וכו' ותנן בפ"ק דכריתות (ז' ע"ב) אלו מביאות ואינו נאכל המפלת ואין ידוע מה הפילה. ואי קשיא לך הא דגרסינן בפ' כל שעה בגמ' ר' יהודה אומר, אין ביעור חמץ (פסחים כ"ח ע"א) א"ל, אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק יוכיחו שהן בבל תותירו אנו אומרים שהן בשריפה ואתה אומר בקבורה, לא קשיא, הא דאמר אשם תלוי אינו נאכל מיירי בנודע לו לאחר שחיטה שחטא ודאי או שלא חטא כלל, כמפורש בספרא בס"פ ויקרא (י"ב, כ"א) ותנן נמי בפ"ו דכריתות (כ"ג ע"ב) ואם משנשחט נודע לו הדם ישפך והבשר יצא לבית השריפה ופלוגתא דר' יהודה ורבנן בסוף תמורה (ל"ד ע"א) אשם תלוי ישרף, ר' יהודה אומר, יקבר, חטאת העוף הבא על הספק — תשרף, ר' יהודה אומר, יטילנה לאמה. גמ' ת"ר, כיצד אמר ר' יהודה יטילנה לאמה, מנתחה אבר אבר וישליכנה לפני האמה ומתגלגלת ויורדת לנחל קדרון. ת"ר (בתוספתא בתרא דתמורה) אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק וחולין שנשחטו בעזרה. ר' יהודה אומר, יקברו, ר"ש אומר, ישרפו, ואי קשיא לך הא דתנן בפ"ו דכריתות (כ"ה ע"א) חטאת העוף הבא על הספק אם משנמלקה נודע לו הרי זה תקבר מכלל שאם לא נודע לו לא נאכלת לעולם וזה מפורש בגמ' מתניתין בנודע לה שלא ילדה, ובדין הוא דמותרת בהנאה דכיון דמלקה איסור חולין שנשחטו בעזרה לית בה, ומאי תקבר — מדרבנן, ואצטריך מתניתא לגופה לאוסרה בהנאה ולאו לאשמעינן שאם לא נודע לה שנאכלת ועוד בזו הלכה כר' יוחנן דאמר אסורה באכילה גזירה שמא יאמרו חטאת העוף הבאה על הספק נאכלת.
<b>הערוך ערך חטגח</b>
חטאת העוף הבאה על הספק — כבר פירשנו בע' חט.
<b>הערוך ערך ספקגב</b>
<h2>דף כט:</h2>
במופלא הסמוך לאיש קא מיפלגי — פי' היינו בן י"ג שנה דנדריו נבדקין אי הוה מופלא דיודע לשום מי נדר נדריו קיימין.
<b>הערוך ערך פלאגא</b>
<h2>דף לא.</h2>
מ"ט דב"ש, דילפי תחילת הקדש מסוף הקדש, מה תמורה אפי' בטעות — אף הקדש אפילו בטעות.
<b>הערוך ערך תחלגא</b>
<h2>דף לא:</h2>
אמר אביי מאי קא סלקא דעתך דקאים בצפרא, לא הכא במאי עסקינן דקאים בטיהרא — שקוראים בני אדם חציו של יום טיהרא... תרג' "והיית ממשש בצהרים" (דברים כ"ח, כ"ט) בטיהרא.
<b>הערוך ערך טהרגב</b>
א"ר חסדא, אוכמא בחיורא לקיא, חיורא באוכמא לקיא — פי' שור שחור שימצא בין לבנים אותו שור גרוע הוא ופחות מלבן, חיורא באוכמא לקיא — כתם לבן שימצא בעור שחור מכה בעור שחור היתה ולפיכך נעשה שם כתם לבן.
<b>הערוך ערך אכם</b>
אוכמא בחיורא לקיא חיורא באוכמא לקיא — כבר פירשנו בע' אכם. ואמר רב חסדא, אוכמא — למשכיה, סומקא — לבשריה, חיורא — לרדיא.
<b>הערוך ערך חוור</b>
לרדיא — "והוא חורש" (מ"א י"ט, י"ט) תרג' והוא רדי.
<b>הערוך ערך רדגט</b>
כי אמר בתוראי דקרמנאי — פי' הם אנשים שהיו באותן השנים בבל בארץ קירמאן שהיא אחורי פרס, והיתה מלאכתן שיש להן שוורים שמשכירין אותן לחרישה, ולא היו בודקין אלא שוורים לבנים שהן לבנים ביותר ולא היו בהן בהרות שחורות כי הלבן יפה לחרישה, אבל לעורו השחור עדיף ולעולם אוכמא בחיורא מעלי חוץ מלחרישה בלבד.
<b>הערוך ערך קרמן</b>
<h2>דף לב:</h2>
אמר רבא, שטפוה רבנן לר' אליעזר ואוקמוה בשיטתיהו — ...כשטף מים.
<b>הערוך ערך שטףגב</b>
"היכל ה' היכל ה' המה" (ירמיה ז', ד') זה מקדש ראשון ומקדש שני ומקדש שלישי, ש"מ, תרי חריב ושלישי יעמוד עד עולם.
<b>הערוך ערך היכל</b>
אמר אבלא ידעינן לאימתי, והכתיב "שבעים שבעים נחתך על עמך" (דניאל ט', כ"ד) — פי' חשוב מגלות בבל עד גלות טיטוס, ע' של גלות בבל ות"כ של בנין בית שני הרי ת"צ שנים, שבעה פעמים שבעים שנחתך ונגזר על ירושלים להחריב ולכלה מקום מזבח שהיו מביאים חטאות ואשמות לכפר עונם ולהשלים בעון ירושלים שהוא בנין בית עולמים כמו "עד כי יבא שילה" (בראשית מ"ט, י') ומלמשוח קדש קדשים שלא היה שם משיחה בעולם, ומחרבן ראשון היתה גזירה גזורה לחרבן שני והיינו דכתיב שבעים שבעים, ומכאן יכלו לידע אימתי חרבן שני, וכאן הוא אומר "והיו ימיו מאה ועשרים" (בראשית ו', ג') ואומר "בשנת שש מאות שנה לחיי נח" (שם ז', י"א) וגו' מלמד שהיתה גזירה גזורה קודם המבול ק"כ שנה, וכן הוא אומר "ובעוד ששים וחמש שנה יחת אפרים מעם" (ישעיה ז', ח'), ואומר, "בשנת ארבע לאחז" אי אפשר לומר כן, אלא שהיתה הגזירה גזורה מימי עמוס "שנתים לפני הרעש" (עמוס א', א') "וישראל גלה יגלה מעל אדמתו" (שם ז', י"א) "ותדע ותשכל מן מצא דבר להשיב גלות ולבנות ירושלים עד משיח נגיד שבעים שבעה" (דניאל ט', כ"ה) אלו שעשו בגולה ועלו "ושבעים ששים ושנים" (שם) שעשו בארץ ושבוע אחד מקצתו בארץ ומקצתו בחוצה לארץ "והעיר והקדש ישחית עם נגיד הבא וקצו בשטף ועד קץ מלחמה נחרצת שוממות" (שם כ"ו) פ"א, "ותדע ותשכיל ממוצא דבר" כשתוציא מספרך כ"א שנה שטעית עדיין לא הלכו מע' שנה של גלות אלא שבועים שבעה שהם מ"ט שנים ונותרו כ"א להשלים לע' עד שיבא משיח נגיד והוא כורש שנאמר "כה אמר ה' למשיחו לכורש" (ישעיה מ"ה, א'), ועתה כבר עברו ז' שבועים ועד תכלית ס"ב שבועים תתיישב ירושלים ותבנה רחובותיה שהן כלה ונחרצה, ואותן של בית שני במצור ובמצוק היו ישראל שעשו מלחמות הרבה כמו שכתוב בספר יוסף בן גוריון, ולאחר השבועיים ס"ב יכרת משיח שתחרב ירושלים וישחיתה נגיד הבא זה טיטוס שישטוף הכל, ועד קץ מלחמות גוג ומגוג תהיה נחרצת שוממות, והשבוע האחד שנחסר שלא נשלמו ע' שבועים, לפי שבתחלת שבוע האחרון הגביר טיטוס ברית עם אומות אחרות לבוא על ירושלים, חצי השבוע צר עליהם ולא יכול להם ובחצי השבוע היה בירושלים רעב גדול עד שיאכלו שקצים ורמשים ואז תפשה והחריבה ונשבת זבח ומנחה, ולפי שבא לירושלם בתחלת השבוע נחשב כאילו נחרבה מיד.
<b>הערוך ערך שבעגא</b>
<h2>דף לד:</h2>
וחייב על היין בפני עצמו, ועל הענבים בפני עצמן, ועל החרצנים בפני עצמן, ועל הזגין בפני עצמן. ר"א בן עזריה אומר, אינו חייב עד שיאכל שני חרצנים וזגין. אלו הן החרצנין ואלו הן הזגין, החרצנין — אילו החיצונין, והזגין — אילו הפנימין, דברי ר' יהודה, ר' יוסי אומר, שלא תטעה כזוג של בהמה החיצון זוג, הפנימי ענבול.
<b>הערוך ערך זגגא</b>
שבישתא — פי' זמורות של כרם.
<b>הערוך ערך שבשגא</b>
אף כל פרי מהו, — גורקי — פי' שלא בושל כל צרכו. פ"א, גרגרים של ערלה.
<b>הערוך ערך גרק</b>
אף כל הפסולת פרי, מהו, אמר רב כהנא, לאייתויי ענבי דכדום — פירוש ענבים שלקו בגפן קודם בצירה.
<b>הערוך ערך כדםגא</b>
<h2>דף לו:</h2>
דתנן מקפה של חולין, השום והשמן של תרומה, ונגע טבול יום במקצתו — לא פסל אלא במקום מגעו וכו' מ"ט, דאיכא כזית מן השום והשמן בכדי אכילת פרס וכו'. אי הכי אמאי פליגי רבנן על ר' אליעזר בכותח הבבלי, א"ל, הנח לכותח הבבלי דלית ביה כזית בכדי אכילת פרס... לא משכחת לה — פי' לא יתכן לאדם האוכל בפסח כותח, כגון שטובל פתו בכותח וקא שטיר משטר ואוכל כזית מקומניתא דאומא שהוא חמץ בכדי אכילת ד' ביצים שהוא שיעור פרס, וכל שהוא פחות פחות מכזית ביותר שיעור כדי אכילת פרס בטל במיעוטו, ואי גרף מיגרף ואכל — בטלה דעתו אצל כל אדם והוא הדין לנזיד הדמע.
<b>הערוך ערך פרסגא</b>
אי דקא שריף
<b>ליה] מישרף. [הערוך ערך שרףגא</b>
אי דקא גריף ואכיל בטלה דעתו אצל כל אדם. ס"א, אי דקא שריף משרף אלא מישטר קא שטיר ואכיל — "וימרחו על השחין ויחי" (ישעיה ל"ח, כ"א) תרג' וישטרון על שיחנא ויתרי.
<b>הערוך ערך שטרגא</b>
<h2>דף לז.</h2>
מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה מנזיר, מה נזיר שאין איסורו איסור עולם ואין איסורו איסר הנאה ויש היתר לאיסורו נתנה בו תורה טעם כעיקר — פי' [ומה] נזיר שאין איסורו איסור עולם אלא עד מלאת ימי נזרו בלבד, ואין איסורו איסור הנאה, ולא התנה עליו אלא עד שתיתו בלבד, דהא תנן מערבין לנזיר ביין, ויש היתר לאיסורו שאפילו זה היין בעצמו שנאסר לו בשתייה עכשיו, אחר מלאת ימי נזרו מותר הוא ביין עצמו, שנאמר "ואחר ישתה הנזיר יין" (במדבר ו', כ'), עשה בו משרת ענבים שאין בו אלא טעם יין כענבים עצמן. כלאים שאיסורן איסור עולם, שנאמר "את חקותי תשמרו" (ויקרא י"ט, י"ט) חוקים שחקקתי לכם כבר תשמרם באיסורן לעולם. פ"א, כלאי הכרם שאיסורן איסור עולם שלעולם אסור לזרוע כלאים, ואיסורן איסור הנאה דכתיב "פן תקדש המלאה הזרע" (דברים כ"ב, ט') דרשינן ליה (קידושין נ"ו ע"ב) פן תקדש — תוקד אש, ואין היתר לאיסורו לעולם דלשרפה הוא הולך. [אינו דין שיהא בו טעם כעיקר] והוא הדין לערלה בשתים שאיסורו איסור הנאה — שנאמר "ערלים לא יאכל" (ויקרא י"ט, כ"ג), ודרשינן ביה (פסחים כ"ב ע"ב) אחד איסור הנאה ואחד איסור אכילה, ואין היתר זה האילן באלו שני ערלה כלל לא בו ולא בפירותיו כלל, אבל לאחרי כן מותרין הפירות והאילן.
<b>הערוך ערך אסרגב</b>
<h2>דף לז:</h2>
נותן טעם לפגם — מותר — דגמרינן מנבלה כמו שפירשנו בע' נבל.
<b>הערוך ערך פגםגג</b>
קדירה בת יומא אי אפשר דלא פגמה פורתא — עיי' בע' פגם ובע' נבלה.
<b>הערוך ערך קדרגב</b>
<h2>דף לח:</h2>
והא שייר עינבי דכדום — פירוש ענבים שלקו בגפן קודם בצירה.
<b>הערוך ערך כדםגא</b>
<h2>דף לט.</h2>
ר' יוסי אומר, כדי שלא תטעה בזוג של בהמה החיצון זוג והפנימי ענבל. גמ' א"ר יוסף, כמאן מתרגמינן מפורצנין ועד עצורין כר' יוסי — פי' זוג היינו עצורין דזהו החיצון שמעצרין אותו כר' יוסי דמתניתין ופורצני היינו הפנימי הגרגיר היינו פרצידא.
<b>הערוך ערך פרצן</b>
או שספסף כל שהוא חייב. גמ', תלש מרט סיפסף — פי' תלש — מעיקרו, סיפסף — תלש מקצת השיער והניח מקצת, מרט — שהעביר את השיער ע"י סיכה שמשרת השיער, זוג — מספרים, תער — איזמל.
<b>הערוך ערך ספסף</b>
ת"ש, אינבא חיה ס"א, נבא — פי' ביצי כינים ויש ששונים, יאניכא ומפרשינן תולעת כדגרסינן בכיסוי הדם (חולין פ"ה ע"ב) ר' חייא נפיל ליה יניכא בכיתניה, וזהו העיקר.
<b>הערוך ערך אנבא</b>
תא שמע, מנבא חייא — כבר פירשנו בע' אנבא ובע' יניבא.
<b>הערוך ערך נבא</b>
אריש ביניתא בעי למיקם — "קלע באבן אל השערה ולא יחטא" (שופטים כ', ט"ז) תרג' דשדן אבנא בקילעא ומרמן בבינת שערה.
<b>הערוך ערך ביןגב</b>
כיון דלית ביה חילא שריג ואזיל — פי' ענין ירידה.
<b>הערוך ערך שרגגב</b>
סקרתא דעמרא דרפי מלתחת — פי' צביעה.
<b>הערוך ערך סקרגא</b>
<h2>דף מ.</h2>
מהו דתימא משום עבורי שיער ואפילו סכו נשא — פי' נשא — הוא נשם וסם הוא, והאוכל והסך ממנו אינו צומח שיער בגופו.
<b>הערוך ערך נשא</b>
<h2>דף מ:</h2>
ר' אליעזר אומר, אפילו ליקטן במלקט וברהיטני חייב — פי היא מכלי הספר והגרע והיא לוקטת השער. "מלקחיה ומחתתיה" (שמות כ"ה, ל"ח) תר"י מלקטתהא ומחתיתהא, "מלקחיה" דבמדבר סיני (במדבר ד', ט') תר"י ומלקטטהא.
<b>הערוך ערך מלקטגא</b>
<h2>דף מב.</h2>
חופף ומפספס — חופף — מתחכך, מפספס — מפריד את השיער.
<b>הערוך ערך ספסף</b>
<h2>דף מג.</h2>
א"ר אלעזר, צירף ידו, משום טומאה — איכא, משום ביאה — ליכא, צירף גופו — טומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין.
<b>הערוך ערך צרףגד</b>
אסורין בנזיר, אמר רבא, כגון שנכנס בשדה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה, דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתו.
<b>הערוך ערך אהלגב</b>
מגוייד — פי' מחותך הגידים.
<b>הערוך ערך גדגיב</b>
<h2>דף מג:</h2>
(איקא) [איכא], אזיל בפקתא דערבות ופסקוה גנבי לרישיה — פי' כמו שדה או רחוב.
<b>הערוך ערך פקתא</b>
<h2>דף מח:</h2>
"אחותו" מה ת"ל, — פי' "ולאחותו" מה ת"ל בנזיר כלומר לאחיו אינו מטמא לאחותו לא כ"ש, א"כ מה ת"ל "ולאחותו", הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו שבשתיהן אע"פ שהן מצות עשה שהוא חייב עליהן כרת, כדתנן בכריתות (ב' ע"א) הפסח והמילה מצות עשה והן בכרת, דכתיב "וערל זכר אשר לא ימול" (בראשית י"ז, י"ד) וגו' וכתיב "וחדל לעשות הפסח ונכרתה" (במדבר ט', י"ג) וגו' ושמע שמת לו מת — יכול יטמא, אמרת, לא יטמא, דייקינן מדכתיב "והאיש אשר הוא טהור" וגו' (שם) ומן "ערל זכר אשר לא ימול", כלומר איני רשאי להטמא למתו ולבטל המצוה, יכול אף למת מצוה לא יטמא שאם נטמא נמצא בטל מן המצוה, ת"ל, "ולאחותו" — אינו מטמא, אבל מיטמא למת מצוה — אע"פ שמבטל העבודה, ע"א, "ולאחותו" מה ת"ל מופנה הוא דלא הוה צריך ליה, ומה אם לאביו ולאמו ולאחיו אינו מיטמא לאחותו לא כ"ש למה בא, לומר לך הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת יכול יטמא אמרת לא יטמא, כשם שאינו מטמא הנזיר בימי נזרו שהוא מוזהר בהן כדי ליטמאות שאם יטמא נמצא נגרע מלעשות פסח או מתעכב למול את בנו ביום שמיני, לפיכך יתעסק במצוה ואל יטמא למתו כמו הנזיר שמשמר טהרתו ואינו מטמא לאחותו, יכול כשם שאינו מטמא למתו כך אינו מטמא למת מצוה, ת"ל, "ולאחותו" — לאחותו אינו מטמא אבל מטמא למת מצוה.
<b>הערוך ערך אחגב</b>
<h2>דף מט:</h2>
"נפשות" לאתויי רביעית דם שיצא משני מתים שמטמא באוהל, שנאמר "ועל כל נפשות מת לא יבא" (ויקרא כ"א, י"א).
<b>הערוך ערך נפשגא</b>
אל יכנסו תלמידי [ר'] מאיר לכאן מפני שקנתרנין הן — פי' מכעיסין הן.
<b>הערוך ערך קנתר</b>
<h2>דף נ.</h2>
איזהו נצל, — בשר המת שקרש ומוחל שהרתיח, ומקשינן, היכי דמי, אי נימא דידעינן דמת הוא אע"ג דלא קריש, ואי דלא ידעינן כי קריש נמי מאי הוה, ומשנינן, א"ר ירמיה בסתם — דלא ידעינן אי מוחל הוא אי כחו וניעו, קריש — ודאי מוחל הוא, לא קריש — דלמא כחו וניעו — תוספת' בשר המת שקרש פי' נפל שקרש בשרו ולא נתחזק. בירו' איזהו נצל בשר המת שנצל והמוחל שקרש.
<b>הערוך ערך נצלגא</b>
כל הנצוק טהור — חוץ מדבש הזיפים — עיי' בערך זף ובע' סלד.
<b>הערוך ערך צקגא</b>
כל הנצוק טהור חוץ מדבש הזיפים והצפחת — מאי זיפים, א"ר יוחנן, דבש שמזיפין בו — פי' לפי שהוא טוב הרבה ויכולים לערב בו פסולת. ר"ל אמר, על שם מקומם כדכתיב "זיף וטלס
<b>ובעלות]" (יהושע ט"ו, כ"ד), וכיוצא בדבר אתה אומר "בבוא הזיפים" (תהלים נ"ד, ב'). א"ר יוחנן, בני אדם המזייפין [דבריהם]. א"ר אלעזר, על שם מקומן כדכתיב "זיף וטלם ובעלות". פ"א, זיפין אלו דומין לדבורים, וד' הן, דבורין, וזיפין, גזין, וצרעין. [הערוך ערך זף</b>
כל הנצוק טהור, חוץ מדבש הזיפים והצפחת — עיי' בע' זף, פי' מאכל העשוי מן קמח ודבש והוא רך כל כך שיכול להציקו וראיה לדבר "כצפיחית בדבש" (שמות ט"ז, ל"א).
<b>הערוך ערך צפחת</b>
<h2>דף נ:</h2>
מפני שהן סולדין לאחוריהן — פי' חוזרין לאחוריהן, לפי שדבש הזיפים והצפחת הוא עב וכשיציק אותו מכלי אל כלי כשיפסוק העמוד שאינו רוצה לצוק יותר, מה שבשפת הכלי חוזר לכדה שנשפך ממנה. פ"א בירושלמי (שבת פ"ג ה"א) שהיד סולדת בהן, סולדת היא שולטת.
<b>הערוך ערך סלד</b>
שלם והתיכו נמי ליטהר — פי' מלשון "כהתוך כסף בתוך כור" (יחזקאל כ"ב, כ"ב), "ויתכו כמים שאגותי" (איוב ג', כ"ד).
<b>הערוך ערך תךגא</b>
ועל מלא תרווד רקב גמ' כמה שיעורו, חזקיה אמר, מלא פיסת היד, ור' יוחנן אמר, מלא חפנו וכו'. ת"ר, איזה מת שיש לו רקב, שנקבר ערום בשיש או ע"ג רצפה של אבנים. אמר עולא, אין רקב אלא הבא מן הבשר ומן הגידים ומן העצמות.
<b>הערוך ערך תרווד</b>
<h2>דף נא.</h2>
שני מתים שנקברין זה עם זה נעשו גלגלים זה לזה... גזז שערו וקברו עמו נעשו לו גלגלין — פי' דבר הנגלל עמו כמו תכריכין ונעשה גלל למת והן תכריכין ודחו תכריכין את הרקב אף סופו כיון שנגלל עפר עם הרקב ונעשו גל אחד נדחת תורת רקב.
<b>הערוך ערך גלגל</b>
גנגיליון. ס"א גלגליון וכבר פירשנו במקומו.
<b>הערוך ערך גנגיליון</b>
כל שבמת טמא, חוץ מן השינים, והשער, והצפורן — עיי' בע' גרם.
<b>הערוך ערך שןגא</b>
כל שבמת טמא, חוץ מן השינים, והשער, והצפורן, ובשעת חיבורו, הכל טמא — וזה תלוש היה, ומפורש בר"ג דם הנדה (נ"א ע"א) כל דבר שהוא עם אדם כשנולד ואין גזעו מחליף מטמא, לאפוקי שן אע"פ שאין גזעו מחליף אין נולד עמו, השיער והצפורן אע"פ שנולדו עמו גזען מחליף, לפיכך אינן מטמאין, אבל רמ"ח איברים טמאין במת אפילו כשנפרשו לפי שנולדו עמו, ואם תחתוך אחד מהן אין גזעו מחליף.
<b>הערוך ערך גרםגא</b>
בעי ר' ירמיה, רקב הבא מן העקב — פי' ממתנים ולמטה מחציו של צד העקב.
<b>הערוך ערך עקבגא</b>
<h2>דף נב.</h2>
מעשה שהביאו קופה מלאה עצמות מכפר טביא לבית הכנסת של טרסיים — פי' מוציאי הנחושת מעיקרו... ומסתבר הפירוש שכתבנו מפני שמצרפי נחושת מזוהמין כבורסי, ועל כן היה להם בית הכנסת לבדם.
<b>הערוך ערך טרסיגא</b>
<h2>דף נג.</h2>
והאמר מר אין הכרעת שלישי מכרעת, א"ר יוחנן, מפי שמועה אמרה מפי חגי זכריה ומלאכי — פי' [אין הכרעה אלא] בזמן ששנים חולקין ואחד מכריע כאחד מהם, שנמצאו שנים ואחד והלכה כרבים, אבל בזמן שאומר חצי דברי זה וחצי דברי זה אין זה מכריע טעם שלישי הוא. פירוש אחר שפי' ר"ח ז"ל בהגוזל זוטא, הכרע — כגון שני חכמים חולקין ובא בן זוגם שהוא שקול כמותם והכריע הלכה כדברי המכריע, אבל אם הוא הבא להכריע קטן מהן כגון ר' ישמעאל בר ר' יוסי משום אביו וכו'.
<b>הערוך ערך כרעגב</b>
<h2>דף נג:</h2>
חצי קב עצמות — אין, רובע עצמות — לא, היכי דמי אילימא דאית בהו עצם כשעורה תיפוק ליה משום עצם כשעורה, אלא דאקמח אקמוחי.
<b>הערוך ערך רבעגא</b>
אלא דאקמח אקמוחי — פי' טחון בריחים ועשאן כקמח.
<b>הערוך ערך קמח</b>
חרב הרי הוא כחלל — פי' מדהוה ליה למכתב בחלל בלא חרב כדכתיב "ועל הנוגע בעצם או בחלל" (במדבר י"ט, י"ח) שמעינן כי לא בא בחלל חרב אלא ללמד כי החרב הרי הוא כחלל. ותניא בספרי דבי רב (ספרי חקת פ' קכ"ז) "בחלל חרב" בא הכתוב ולימד על החרב שהיא מטמאה טמאת שבעה והנוגע בה טמא טמאת ז', הא למדנו לכלים ולאדם וגומר.
<b>הערוך ערך חלגיד</b>
<h2>דף נד.</h2>
אבל הסככות והפרעות מפרש בגמ' אלו הן הסככות — אילן המיסך על הארץ, פרעות — אבנים היוצאות מן הגדר.
<b>הערוך ערך סךגד</b>
הגולל והדופק ורביעית הדם — פי' גולל — כסוי הקבר, דופק אבנים מכאן ומכאן כמו הכתלים והמת נתון באמצע והגולל עליהם, כדתנן באהילות פ' שני (מ"ד) הגולל והדופק מטמאין במגע ובאהל ואין מטמאין במשא. ר' אליעזר אומר, מטמאין במשא. ר' יהושע אומר, אם יש ביניהן עפר קברות מטמאין במשא, ואם לאו אין מטמאין במשא. איזהו דופק את שהגולל נשען עליו.
<b>הערוך ערך גללגא</b>
<h2>דף נה.</h2>
אהל זרוק הוי אהל — פי' הוא שידה תיבה ומגדל שהרי נושאין את האדם כשהוא בתוכן, רבי דמטמא סבר שמיה אהל וכמו שהאהיל עליו ועל הקבר דמי, ור' יוסי דמטהר סבר לא שמיה אהל ולא האהיל על הקבר.
<b>הערוך ערך אהלגב</b>
בקרון בספינה ובאיסקריא — בר"ג דהמוכר את הספינה (ב"ב ע"ג ע"א) תורן — אסקריא, וכן הוא אומר "ארז מלבנון לקחו לעשות תורן עליך" (יחזקאל כ"ז, ה').
<b>הערוך ערך אסקריא</b>
<h2>דף נו:</h2>
כל שמעתא דמתאמרא מבי תלתא קבלני, קמאי ובתראי — אמרינן, מיצעי — לא אמרינן וכו' עד שקבלו מן הנביאים הלכה למשה מסיני וכו' עד ואלו יהושע וכלב לא קאמר, שמע מינה.
<b>הערוך ערך קבלגא</b>
<h2>דף נח:</h2>
במלקט וברהיטני — פי' גאון, מלקט ידוע הוא וצורתו חתיכת ברזל אורכה כארבע או חמש אצבעות, ורחבה כחצי אצבע וראשה חד הרבה, מניחין אותה על נימת השיער והגודל מצד אחד ומורטין, רהיטנא — צוציפתא בל' ארמי ובל' ישמעאל מנקאש, שני שוקים יש לה פעמים שעשויה כלי אחד מחובר מעיקרו ופעמים נעשית של פרקים שמפרקין ומחברין אותה. זוג שעשוי לכסימת שער ונקרא בל' ישמעאל אל גלם והוא שני שוקים של פרקים באחד נקבות ואחד זכרות מכניסין זה בזה ונוטלין את השיער... אבל תער ומספרים משונים מעט זה מזה ויש שינוי בין לשון תורה ובין לשון חכמים, כי תער של תורה בל' חכמים מספרים, וכן מתרגמי' אותו והוא אלמוס. שעשוי לגילוח ולהשחתה, ואשר אינו משחית לגמרי נקרא בל' חכמים תער. וקשיא לן על פי' הגאון הא דגרסינן (לקמן) אמר רב, מיקל אדם כל גופו בתער, מיתיבי, המעביר בית השחי הרי זה לוקה, הא — בתער, הא — במספרים, הא רב נמי בתער קאמר כעין תער.
<b>הערוך ערך נגסטר</b>
<h2>דף נט.</h2>
"לא יהיה כלי גבר על אשה" (דברים כ"ב, ה')... שלא יתקן איש בתיקוני אשה. המעביר שער בית השחי ובית הערוה — לוקה משום לא יהיה כלי גבר על אשה.
<b>הערוך ערך לאגא</b>
בר פחתי — פי' בר רברבני כדכתיב "והפחות הראשונים" (נחמיה ה', ט"ו). איכא דאמרי, בר פאתי כדכתיב "ומחץ פאתי מואב" (במדבר כ"ד, י"ז) פי' שהיה לו פנים בהלכה ובכל מקום.
<b>הערוך ערך בר פחתי</b>
בעא מיניה רב מר' חייא, נזיר מהו בחיכוך — פי' נזיר מהו לחוך עצמו אגב כשיתחכך משיר השיער.
<b>הערוך ערך חךגה</b>
<h2>דף נט:</h2>
מה עביד לדקיא ולא ליסרוח — פי' שאם יזרוק הדם קודם גילוח ראשו ויניח האמורים להקטיר עם הזבחים שמביא לסוף שלשים אי אפשר שלא יסריחו הדקים והמעים, הילכך מותר להקטירם בחציין כבן זומא.
<b>הערוך ערך דקגא</b>
<h2>דף סג.</h2>
ואם טומאת התהום הוא — אינו סותר גמ' מנא הני מילי, אמר ר' אלעזר, דאמר קרא "וכי ימות מת עליו" (במדבר ו', ט') במחוורת עליו וכו' עד אלא הא (דתנן)
<b>דתניא] אי זו היא טומאת התהום כל שאין מכירה אחד בסוף העולם. [הערוך ערך תהום</b>
טומאת התהום היכא כתיבא, אמר ר' אלעזר, אמר קרא "וכי ימות מת עליו" (במדבר ו', ט') — במחוורת לו.
<b>הערוך ערך חוור</b>
<h2>דף סד:</h2>
נוטלו ואת תבוסתו גמר' (לקמן ס"ה ע"א) מניין לתבוסה, אמר רב יהודה, דאמר קרא "ונשאתני ממצרים" (בראשית מ"ז, י"ג) — טול עמי מעפר מצרים. וכמה שיעור תבוסה, ר' אליעזר אומר, נוטל עפר תיחוח וחופר בבתולה ג' אצבעות.
<b>הערוך ערך תבס</b>
<h2>דף סה:</h2>
והאמר ר"ל, עילה מצאו וטהרו כל ארץ ישראל. ס"א עלעא מצאו ואמרו הטומאה שהיו מחזיקין זו הצלע היתה וטיהרו כל א"י.
<b>הערוך ערך עלגג</b>
ר' יהושע אמר קיהה — פי' מדקדק בשמועה זו עד אחריתה, עיי' בע' כה, כלומר מיאן לחזור בו ודקדק בדבר הרבה וטיהרו.
<b>הערוך ערך קהגב</b>
אם בהרת קודמת לשיער לבן — טמא, אם שיער לבן קודם לבהרת — טהור, ואם ספק — טמא, ר' יהושע אומר, כיהה. מאי כיהה, אמר רבה, כיהה וטהר. ודילמא כיהה וטימא, אמר רב יהודה אמר קרא "לטהרו או לטמאו" (ויקרא י"ג, נ"ט) הואיל ופתח בה הכתוב תחלה בטהרה. ס"א קיהה — פירוש אם שיער לבן קודם לבהרת שהיה זקן ושערו לבן, פירוש כיהה וטיהר, כלומר כאדם הממאן החזיק בדבריו וטיהר, פ"א, בע' קה.
<b>הערוך ערך כהגג</b>
<h2>דף סו:</h2>
גדול העונה אמן יותר מן המברך. א"ל ר' נהוראי, השמים כן הוא, תדע שהרי הגוליירים מתגרין במלחמה והגיבורים נוצחין — פי' גיליורין — חלשין.
<b>הערוך ערך גליור</b>
